שמעתי השבוע אמא אומרת לבן שלה, את המשפט שנראה לי שאין אמא שלא אמרה אותו לילדים שלה לפחות פעמיים שלוש בחיים, "גם כשאני כועסת עליך אני אוהבת אותך".
לא יודעת למה, אבל איכשהו חשבתי על המשפט הזה, והוא לא ממש הסתדר לי, משהו נראה לי פתאום לא תקין במשפט הזה למרות שהוא אמיתי לגמרי. וחשבתי לעצמי עד כמה המילים האלה באמת מתקבלות אצל הילדים שלנו ועד כמה הם באמת מרגישים אהובים בזמן הכעס שלנו עליהם.
חשבתי על זה שכנראה זה תלוי ב'איך' אנחנו כועסים.
כתוב בפרשת השבוע, בפרשת [ניצבים] וילך:
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:
רש"י: והסתרתי פני – כמו שאיני רואה בצרתם
"כמו…" לא באמת.
אם נקרא את הפסוק נראה שיש משהו תמוה. כתוב "וַעֲזַבְתִּים" ואחר כך כתוב "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם"
כדי להסתיר פנים, צריך להיות ליד האדם אז איך כתוב "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי" אם "וַעֲזַבְתִּים"?
אז כפי שרש"י מפרש, ה' לא עוזב את עם ישראל ולא יעזוב, אלא "כמו" – כאילו, לא באמת.
וכשזוכרים שרש"י הוא פשוטו של מקרא לבן חמש, אז ברור באופן הפשוט ביותר לכל ילד, שאין עזיבה באמת אלא "כמו"; כלומר נראה ככה אבל כמובן שלא באמת.
אנחנו יודעים שלא משנה מה, לא משנה כמה נכעס על הילד שלנו – אנחנו אוהבים אותו.
לא משנה גם איך נכעס עליו – אנחנו אוהבים אותו.
הרי ברור שאם תוך כדי כעס על הילד, מישהו יבוא לפגוע בו, אנחנו מיד נגן על הילד.
לנו זה ברור. ברור לנו שאנחנו אוהבים אותם. נקודה.
ולהם? זה ברור?
אז זהו, שאצל הילדים זה לא "בילד אין" כמו אצלנו אצלם זה צריך להיבנות וזה נבנה לפי איך שאנחנו נתנהל איתם.
כשהם מרגישים שאנחנו מגיבים כי אנחנו רוצים לטובתם ולא לטובתנו – הם תמיד יזכרו וירגישו שלמרות הכעס עליהם, למרות "הסתרת הפנים" לא "וַעֲזַבְתִּים" אין מצב שאנחנו לא איתם. אין.
ילד יבין, ידע וירגיש שאנחנו איתו גם כשאנחנו כועסים, רק שהוא ירגיש באמת שנכעס על מה שעשה , כלומר התגובה היא באמת לטובתו.
מכות צעקות,השפלות ומילים קשות ומיותרות, לעולם לא יגרמו לו לחשוב שהוא אהוב. לעולם. (שומעת בלי סוף מאנשים שמגיעים אלי לייעוץ והנחייה על כך שכילדים הם לא חוו אהבה מהוריהם בגלל איך שתרגמו את התגובות האלימות האלה [מילים משפילות זה אלימות]).
וילד שלא מרגיש אהוב, מתרחק, לא ישתף, לא ירגיש שייך, הרבה פעמים יעדיף להסתדר כבר כי ממילא אין מי שיהיה שם בשבילי; לא ירגיש אהוב מה שיגרום לו לא להרגיש שווה. וישרוף לו בלב.
כי ילדים מבינים אחרת ממבוגרים. הילדים מבינים בפשטות את מה שהם רואים ושומעים.
 
אז
🌻נגיב לילד מתוך מחשבה ולא מתוך חוסר אונים.
🌻תגובה שנובעת מחוסר אונים, היא בעצם תגובה לטובתנו ולא לטובתם (ממליצה לקרוא את 'הורים בתנופה 49 צעדים למינוף')
🌻טובת הילד זה אומר שמטרת התגובה שלי צריכה בסופו של דבר לגרום לו להתנהל נכון.
🌻ילדים מגיבים "מהבטן" (לא נולדים עם ספר הוראות) לכן מתפקידנו לחנך אותם. ללמד אותם מה כן ומה לא מה מותר ומה אסור מה נכון ומה לא נכון.
🌻ילד שיחווה כעס מהוריו על המעשים שלו, כעס שאין בו למידה, הוא לא ישנה התנהגות כי אף אחד לא לימד אותו מה כן.
🌻כשאנחנו לא מסכימים להתנהגות מסויימת אנחנו צריכים להגיד מה כן
🌻כדאי למצוא דרכי התנהגות שונים ביחד עם הילד
🌻וכמובן שהורדת משפטים מיותרים ומילים מיותרות, יעשו את עבודת החינוך מצויין
🌻כשנהיה עניינים (נתנהל בלי משפטים מיותרים ומילים מיותרות) הילד ירגיש שגם אם נהגתי לא נכון, גם אם אכזבתי גם אם כועסים עלי עדיין אני אהוב ואכפת להורים שלי ממני.
ואם נתנהל ככה על פי רוב – אשרינו ואשריהם של ילדינו.
 
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה עם יקר שלי. 🍏🍯🍎
 
שוש גרינברג
©️⁩שיטת שמר"ת
 

Share:

Facebook
Twitter
WhatsApp
Email
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן